הראל בע"מ - חברה לבטוח נ' פהמין ואח'

פסק דין

ביום 20/6/08 חנה רכב המבוטח אצל התובעת ברחוב בן גוריון ברמת גן . הנתבעת 1 רכבה על קטנוע שלה ברחוב בן גוריון מצפון לדרום , ואילו מן הכיוון הנגדי נסע רכב נהוג בידי הנתבעת 2מבוטח ע"י הנתבעת 3 . בשלב מסוים, נפלה הנתבעת 1 מעל הקטנוע שלה אל הכביש, בזמן שרכבה של הנתבעת 2 עמד לחלוף במקום כאמור מן הכיוון הנגדי. הנתבעת 2 בתגובה , ועל מנת שלא לפגוע בנתבעת 1 פגיעה גופנית הסיטה ימינה את רכבה, ותוך כדי כך פגעה ברכב המבוטח ע"י התובעת.

התובעת הגישה תביעה זו כתביעת שיבוב כנגד הנתבעות , כאשר עילת התביעה כנגד הנתבעות 1-2 , היא רשלנות בנהיגה שגרמה לאירוע התאונה והנזק לרכב המבוטח, ואילו נגד הנתבעת 3כמבטחתרכבה של הנתבעת 2.

הנתבעת 1 טענה כי היא נפלה אל הכביש בגלל שנפגעה ע"י רכב אלמוני שפגע בה מאחור, והפיל אותה לכביש, ועל כן טענה כי אין היא אחראית לאירוע, ואילו הנתבעת 2 טענה כי היא הסיטה את רכבה ימינה על מנת לפגוע בנתבעת 1 פגיעה גופנית חמורה .

בפתח ישיבת היום הודיעו הצדדים כי הגיעו לידי הסכם דיוני על פיו אין הנתבעות מייחסות אחריות כל שהיא למבוטח התובעת , כאשר רכבו היה למעשה במצב של חנייה כשנפגע, ואילו על בית המשפט לדון בשאלת האחריות של הנתבעת 1-2, ולקובע מי משתי הנתבעות ובאיזה שיערו כל אחת מהן אחראית אם בכלל לתאונה .

ממכלול העדויות ששמעתי , עולה התמונה לפיה הנתבעת 1 שעבדה כשליחה בפיצרייה , רכבה על הקטנוע שלה בשליחות מעבידתה , היא טענה במהלך העדות כי נסעה באמצע הכביש , וכי נפגעה ע"י רכב אלמוני לבן שברח מן המקום .

באותה נשימה העידה הנתבעת1 שהכביש היה עמוס , וכי בסמן שנפגעה המרחק בינה לבין הרכב שלפניה היה כ 10 מטר . מעדותה של הנתבעת 2 יש תמיכה לגרסת הנתבעת 1 כי נסעה באמצע הכביש, סמוך מאוד לפס ההפרדה אשר בין שני כיווני הנסיעה .

הנתבעת 1 מסרה כי נסעה בצד הימני של הכביש , אך מייד תיקנה את עצמה ואמרה בצד שמאל.

כן אמרה הנתבעת1 פעם כי הכביש היה פקוק , ובמקום אחר שינתה את דעתה ואמרה שהנסיעה זרמה .וגם אמרה שהכביש די רחב ואפשר לעקוף.

כן העידה הנתבעת 2 , כי מימינה של הנתבעת 1 היו רכבים .

בהוספת העובדה כי הנתבעת 1 נסעה באמצי הכביש,למעשה בין שני הנתיבים , כשהמרחק בינה לבין הרכב שלפניה 10 מטרים, לעובדה כי הנתבעת 2 מסרה כי מימינה של הנתבעת 1 היה רכב נוסף, אל עובדה שלישית שהנתבעת 1מצאה לנכון ביוזמתה לציין כי אפשר היה לעקוף במקום , אל העובדה הרביעית כי הנתבעת 1 סתרה את עצמה במספר הזדמנויות , אמרה דבר אחד , וכאשר במחשבה שנייה הבינה כי אמירתה בעניין מסוים אינה לטובתה " שינתה גרסה,כמן כן העובדה כי טענתה של הנתבעת 1 כי רכב אלמוני פגע בה מאחור וברח מן המקום, בזמן שנטען כי הכביש היה עמוס ולמעשה אין לרכב האלמוני היכן לברוח , מביאני לקביעה כי הנתבעת הייתה בעיצומה של עקיפה של רכב אלמוני שנסע בנתיב , ומימינה , הופתעה לראות את רכבה של הנתבעת 2 מופיע ממול, בקשה לחזור בחזרה לרווח שבין שני כלי רכב, החליקה ונפלה והקטנוע שלה התגלגל על הכביש.

על כן ראשית החטא בתאונה זו הוא ניסיון העקיפה כושל של הנתבעת 1 .

הנתבעת 2 נהגה את רכבה בכיוון הנגדי ולשאלתי מה היה המרחק בינה לבין הנתבעת 1 שעה שראתה אותה באמצע הכביש השיבה

" גם הבוחן שאל אותי מדוע לא עצרתי או המשכתי , אמרתי שאני לא יודעת , האינסטנקט שלי אמר לי לברוח "

הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה כי בגלל הפתעה למשל מצד הנתבעת 1, היא לא הספיקה לבלום, או בגלל קוצר המרחק בין הרכבים לא הספיקה לבלום . לא שוכנעתי כי הנתבעת 2 לא יכלה לעשות דבר על מנת לפגוע ברכב החונה , ולא שוכנעתי כי הנתבעת 2 חפה מכל אחריות לאירוע התאונה ביחסים בינה לבין הבעלים של הרכב החונה מבוטח התובעת.

על כן אני סבור כי חלוקה של שני שליש אחריות על הנתבעת 1 ושליש על הנתבעת 2 ,תשקף נאמנה את חלקה של כל אחת מן הנתבעות 1-2 באחריות.

על כן אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את הסכום שנפסק בפסק הדין החלקי שנין במהלך הדיון , כאשר הנתבע 1 תשלם שני שלישים ממנו ואילו הנתבעות 2-3 שליש .

ניתן היום, ו' אלול תשע"א, 05 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: